מחלוקת “דכא” – האם כותבים באל“ף או בה“א?^[1]

הלכה פסוקה^[2] היא שכל אות ואות בספר תורה צריכה להיות מדויקת על פי מסורת ההלכה. חסרון אות אחת, כתיבתה שלא כהלכה, או תוספת שאינה במקומה – פוסלים את כל הספר. באופן מופלא, ובגילוי השגחה פרטית גלויה, כל עם ישראל בכל עדותיו שומרים מסורת אחידה על כל 304,805 האותיות שבתורה, עם חריגים בודדים. אחד החריגים הבולטים הוא כתיבת המילה “פצוע דכא) “דברים כ”ג:ב’) – יש הנוהגים לכותבה בסוף באל”ף (דכא), ויש הכותבים בסוף בה”א (דכה). להלן נעמוד על הרקע, המקורות וההשלכות ההלכתיות.

ההלכה

יש מן הפוסקים שפסקו ש”דכא” נכתב באל”ף – וכך היה המנהג האשכנזי הקדום, וכן מנהג תימן הישן, וכן מנהג חב”ד מדורי דורות. נמצאו ספרי תורה וחומשים עתיקים רבים הכתובים כך.
לעומתם, פוסקים אחרים פסקו ש”דכה” נכתב בה”א – וכך המנהג האשכנזי הרווח כיום, וכן המנהג הספרדי הישן. גם כאן נמצאו ספרי תורה עתיקים הכתובים בה”א.

למעשה –  כל קהילה תנהג כמסורתה, ותוודא שספרי התורה שבבתי הכנסת שלה כתובים בהתאם. רבותינו נשיאי חב”ד הורו שספרי תורה של חב”ד ייכתבו באל”ף, ואם נכתבו בה”א – יש לתקנם לאל”ף, אך באופן שלא יעורר מחלוקת.

מקורות: שארית יהודה שם; דברי נחמיה שם; אגרות קודש הריי”צ ח”ד עמ’ תע”ח; ח”ט עמ’ תי”ט; היום יום ז’ אלול; אגרות קודש ח”י עמ’ קס”ח; סדר אברהם; משנה אברהם ל”ב:ב; מסורת המנחת חינוך שם; תשובה מאהבה ע”א.

_____________________

רקע היסטורי

עד המאה הי”ח בערך – כך היה המנהג בכל ספרי תורה באשכנז (משנה אברהם שם).
הטעם: “דכה” בה”א – לשון נקבה; באל”ף – לשון “נידכה” (שארית יהודה שם; דברי נחמיה שם).

עדויות מספרי תורה עתיקים

• ספר תורה בפראג – עפ”י המסורת נערך ע”י עזרא הסופר, ובו “דכא” באל”ף. משמש רק בשמחת תורה, ונמצא תמיד בפרשת שמע (עדות הריי”צ, היום יום שם; אגרות קודש ח”י עמ’ קס”ח).
• ספר תורה בוורמייזא – עפ”י המסורת נכתב ע”י המהר”ם מרוטנבורג, ובו “דכא” באל”ף (עדות הריי”צ שם).
• ספר תורה סופר הבעל שם טוב – וכן ספרים עתיקים נוספים שראה ר’ שבתי ראשקבר, כולם באל”ף (משנה אברהם שם).
• מנחת חינוך – ראה כן בכמה ספרי תורה עתיקים.
• ספר תורה של הר”ן – באוניברסיטה העברית, כתוב באל”ף.
• ספר תורה מאיטליה מהמאה הי”ג – באל”ף.
• לצערנו, יש שנמחקה האל”ף והוחלפה בה”א כדי להתאים למסורת אחרת (אגרות קודש חט”ו עמ’ קפ”ט(

מסורת הראשונים והכתובים

במשנה, בתלמוד ובראשונים – תמיד “דכא” באל”ף (דברי נחמיה שם).
באוצר הספרים של מר ששון בלונדון – כל כתבי היד העתיקים באל”ף.
דוגמאות: תנ”ך מגדל עוז (תלמיד הרשב”א) – מחק ה”א וכתב אל”ף; תנ”ך נכד הרשב”א; חומש דמשק מלפני 1500 שנה; חומש תנ”ך מלפני 500 שנה (אגרות קודש ח”י עמ’ קס”ח; ח”ו עמ’ ק”ב(
עוד: סמ”ג כי תצא; פירוש רס”ג; פירוש רשב”ם; חומש תורת חיים (ע”פ מסורת חומש ארם צובא(.

הפוסקים הכותבים בה“א

הרמ”ה בספר מסורת סייג לתורה – מביא שתי המסורות, ודוחה האל”ף; ר’ מנחם די לונזאנו באור תורה – מביא שתיהן ומורה לכתחילה בה”א; מנחת שי; מנחת כליל; מעיל צדקה כ”ט; תשובה מאהבה ע”א; אמת ליעקב; לדוד אמת י”א:ט”ז; שערי אפרים ו:מ”ד; בית אפרים יו”ד ס”ד; סימני מסורת; משנה אברהם ל”ב:א.
וכן כל ספרי התורה הספרדיים (אור תורה שם).
מפרשי התורה הכותבים בה”א: רש”י, אבן עזרא, חזקוני (כפי שנדפס בתורת חיים).

כשרות קריאה בספר תורה ממסורת אחרת

אף שבדרך כלל חסרון/יתור אות פוסל – כאן שתי הצורות כשרות, והספר נשאר כשר. מותר לאשכנזי לשמוע קריאה מספר תורה ספרדי ולהיפך, אף אם הכתיב שונה ממסורתו.

מקורות: אור תורה; מעיל צדקה; דברי נחמיה; שערי אפרים; משנה אברהם ל”ב:ג; כף החיים קמ”ג:ל”ד; קול יעקב ל”ו:ג; פסקי תשובות תרפ”ה:י; ילקוט יוסף יו”ד ר”ע:כ”ב; יריעות שלמה ב:א.
עדות ר’ יעקב יוסף זצ”ל – הוא ור’ בן ציון אבא שאול היו מתפללים בחב”ד רחוב חנה בירושלים, ור’ אבא שאול היה עולה לתורה אף שכתוב באל”ף.

דעות מחמירות

יש פוסקים שפוסלים ספר תורה הכתוב באל”ף (לדוד אמת שם; אמת ליעקב).
לעומת זאת, שארית יהודה בשם אדמו”ר הזקן – אם כתוב בה”א, יש למחוק ולכתוב באל”ף.

סיכום

כתיבת “פצוע דכא” – מחלוקת מסורתית:

• אל”ף – מנהג אשכנז הקדום, תימן, חב”ד.
• ה”א – מנהג ספרד, אשכנזים רבים כיום.
• הלכה למעשה – כל קהילה תנהג כמסורתה; שתי הצורות כשרות, ומותר לעלות לתורה גם
• בכתיב השונה ממסורתו.

[1] עיין במנחת שי פרשת כי תצא; זרע אמת ח”ג סימן קמ”א; מנחת חינוך מצוה תרי”ג; שארית יהודה יו”ד סימן ט”ז; דברי נחמיה יו”ד סימן כ”א; משנה אברהם סימן ל”ב; שער אפרים ו:מ”ד; אוצר הפוסקים ח”א עמ’ ק”ד; קצות השולחן סימן פ”ז הע’ ט”ז; אגרות קודש ח”י עמ’ רפ”ג; שם עמ’ קס”ח; חט”ו עמ’ ק”צ; שולחן מנחם ח”ה עמ’ ר”ה.

פתיחה

[2] עיין בשו”ע יו”ד סימן רע”ד סעיף ה; רע”ה סעיף ו לענין חסירות ויתרות.