בענין מרירות

נכתב על ידי הרב אליהו לנדא שליט”א

כלפי הדעה הרווחת כיום אצל כו”כ מאנ”ש, שבדורנו – לדעת כ”ק אדמו”ר – אין מקום למרירות כלל, ורק צ”ל בשמחה. וזאת על יסוד דברי הרבי במאמר ד”ה מרגלא בפומי’ דרבא (התוועדויות תשמ”ו ח”א עמ’ 667) וזלה”ק: ענין המרירות שבתשובה אינו שייך בדורנו זה האחרון דרא דעקבתא דמשיחא, כיון שבדורנו אין לנו כח לענין המרירות”.

א.    הנה באמת כבר דנו בזה, איך זה מתאים עם האמור בכו”כ מקומות בדברי רבותינו נשיאינו בצורך דענין המרירות לבוא לתשובה, (מלבד לשונות כ”ק אדמו”ר האמצעי בהרבה מקומות כנודע, ובדברי כ”ק אדמו”ר הרש”ב בהרבה מקומות, וכגון מ”ש בהמשך תער”ב (אות ע”ח), אפילו בדרגת התשובה דבחי’ נפש, כמבואר שם וז”ל: “… כמו”כ יש חילוקי מדרי’ בתשו’ בג’ מדרי’ נר”ן. תשו’ דבחי’ נפש וכמ”ש הנפש החוטאת … ותשו’ דבחי’ רוח וכמ”ש והרוח תשוב אל האלקי’ כו’. ותשו’ דבחי’ נשמה כמ”ש רוחי ונשמתי אליו יאסוף כו’. והענין הוא דהנה נפש הוא בחי’ עשי’ בפו”מ כנ”ל. וכמו”כ התשו’ בזה הוא בסומ”ר בפו”מ כו’, כאשר מתמרמר מאד בנפשו על החטא ועון וצר לו מאד מזה, ונעשה אצלו הסכם חזק מאד בלבו לסור מדרכי הרע ולעזוב כל דרכי רשע, כמ”ש יעזוב רשע דרכו כו’. ונק’ עזיבת החטא בפו”מ לשנות דרכיו הקודמים מההיפך אל ההיפך כו’. דכאשר מרירות נפשו הוא באמת, שמתחרט על העבר, אז הקבלה וההסכם הוא אמיתי ומשנה דרכו לגמרי כו’. וכמו”כ התשו’ על התגברו’ החומריו’ בכלל גם בדברים המותרי’ כו’ … על החומריו’ מה שנמשך מאד אחר טבע נפשו הבהמיו’ ואינו יכול ליפרד מזה כו’, שזהו מצד התקשרות נפשו שמקושר מאד בענינים החומריים אינו יכול ליפרד מהם. ער קען זעך ניט אפזאגין דערפון. וע”י המרירו’ ע”ז ה”ה פועל ישועות בנפשו שלא תהי’ מקושרת בענינים החומרים ולא תומשך אחר הטבע, וישנה דרכו בזה כו’. וכמו”כ התשו’ על העדר קבעומ”ש ובפרט כשיש פר”ע שאין פחד אלקים עליו כו’ שצ”ל תשובה ע”ז ולהמשיך עליו עומ”ש כו’, שכ”ז הוא בכלל תשובה דבחי’ נפש כו’ …  .עכ”ל. ובמק”א שם (במאמר דפ’ וירא תער”ו עמ’ א’רא ואילך) שכשם שבחולי הגוף .. מתגבר בו חום הטבעי ומחמת  החולי אובד הטעם מהמאכל עד שטועם מתוק למר ומר למתוק ויוכל להתאוות למאכלים רעים ודברים המזיקים כו’, “וכמו”כ הוא ברוחגי’ בחולי הנפש בהתגברות אש זר וחום הטבעי דגה”ב הבוער בקרבו ברצונות זרות והבלי העולם, מעמיק א”ע בעניני עוה”ז בתאוות זרות וכל חפצו ורצונו לזה. ומה’ שכוח לבו …  וזהו בחי’ חולי גמור כו’, ובזה גופא יש ב’ בחי’ הא’ הוא חולה שיש בו סכנה, והוא שהחום ואש זר הבוער בו פעל אצלו שעבר על א’ מדרכי התורה הן בסו”מ והן בוע”ט … … והוא העביר את הדרך ר”ל וגרם חשך ביותר כו’,  … וזהו חולי שיש בו סכנה שמסכן נפשו למות בחי’ מיתה ברוחניות ר”ל. ויש חולי שאין בו סכנה והוא היותו משוקע בתאוות היתר שזהו ג”כ מחמת התגברות האש זר דמשו”ז לא יוכל לעמוד על נפשו וכשעולה במוחו איזה דבר תאוה אינו שולט על עצמו וממלא תאוותו כו’ … … וצריכים לרפואה לרפאות הקלקול. והוא ע”י תשו”ת ותשו”ע. דתשו”ת הוא לתקן את הפגם ע”י מרירות נפשו שמתמרמר מאד על עניניו ומתחרט בחרטה אמיתי’ ובקבלה ובהסכם גמור על להבא שלא ישוב לכסלה עוד כו’. …”. עכ”ל. וכן כלפי המדובר בדברי רבותינו נשיאינו אודות הכיבוס בדמעות דוקא). 

מלבד כל זה, הנה לדוגמא לשונו של כ”ק אדמו”ר הריי”צ זי”ע (אג”ק שלו ח”ט עמ’ ריז):  “אמר אדמו”ר הזקן, עצבות ומרה שחורה – דברים אסורים הם. מרירות – תרופה בדוקה ומנוסה היא להצלחה בלימוד ובעבודת השם“.

ב.     אלא לכאו’ ההבנה בדברי כ”ק אדמו”ר מבוארת מתוך לשונו, “כיון שבדורנו אין לנו כח לענין המרירות”. לאמור, אין הכונה שבעצם אין צורך למרירות (כאילו בתורת מעלה של דורנו בנקודה זו). אלא שכך היא ‘נעבעך’ המציאות, שאין זה שייך – מצד פחיתותנו. דמה שכ’ הרבי שאין לנו כח, הלא מובן שאין הכונה בזה בדוגמת הענין דחלישות הדורות לגבי התעניות, שמחמת שאין לנו כח להתענות, לכן באמת אין זה נדרש. אלא שמחמת מצבנו הנחות והחומרי ומעמד נפשותינו ונשמותינו, זוהי (נעבעך) המציאות שאין לנו הכח הרוחני לזה. כמו שרואים במוחש, שבזמנים הקודמים, בתפילות הימים הנוראים היו רבים, ולא רק יחידי סגולה, שהיו פורצים בבכי ובדמעות. משא”כ כיום זהו דבר נדיר מאד. הלב כלב האבן.

ג.    דהנה מהי מרירות אמתית, כותב אדמו”ר האמצעי בדרך החיים על השאלה, “והאיך הרחוק מה’ כחוטא גמור נעשה קרוב ממש כעבדי ה’ הקרובים אל אור פני מלך חיים וכו'”, ומבאר שם: “… הבע”ת שלבבם נשבר לחלקים קטנים במרירות עצומה והכנעה גדולה ורוח נשברה כו’…”. ובהמשך ע”ד הבכיה “של מרירות על רוב חטאיו וקושי  לבבו ואשר יצרו מתגבר עליו בכל עת …כו’, וע”ז במסתרים תבכה נפשו מתי יפטר מן הרע ומות הקשה הזה”. כתב ע”ז: “ויש בזה ב’ אופנים. א’, שהדמעות שלו מיד נובעים ממילא בזכרו על מעשיו ומחשבותיו … כמו שיכנע הלב עפ”י טבע, כשנזכר העני ואביון על רוב דוחקו בעוני ויסורין בבני חיי ומזוני. שיבכה במר נפשו תיכף כו’, כך כמו טבע בנפש זו החוטאת, הבכיה זאת על רוב חטאיו בשפלות והכנעה עצומה שנק’ לב נשבר… ואופן הב’, היינו כשנזכר על ח”נ וכל אשר בלבו התקשרות במקום הטומאה, לא יבכה במר נפשו תיכף, רק אחר שיתבונן היטב איך שפגם באור נשמתו וכמת ממש יחשב …. אזי יבכה באמת …”.

ד.     על מרירות אמתית כזו אומר רבינו שהמציאות היא שאינה שייכת בדורנו, מצד פחיתות מעמדנו ומצבנו הרוחני, שחשך ואפלת העולם (ל’ העלם) אפפנו . וזה הלא ידוע לנו היטב מתוך הכרת עצמנו. שהרי במק”א שם כותב אדמוה”א, שאם אינו מרגיש המרירות כדבעי, יתבונן בזה גופא, עד כמה הוא מרוחק וכאבר המדולדל, שאפילו אינו מתמרמר על ריחוקו כדבעי. ומזה ודאי יבוא למרירות כדבעי. אבל מה לעשות כאשר אפילו התבוננות כזו אינה עוזרת, וגם היא אינה מביאתנו למרירות אמתית?  הלא זהו מצבנו האמתי נעבעך. ואף שיודעים אנחנו נאמנה ש”אין הדבר תלוי אלא בי”, לבנו לב האבן לא זע כראוי. וזה מהאומר הרבי. אנו במצב ש”אין לנו כח” למרירות. וממילא אין שייך תשובה מתוך מרירות הראויה בדור זה.

ה.      ברם, הנה מתוך מצבנו זה, הלא מתעוררת מאליה השאלה הנוראית היכולה ח”ו להביא לייאוש גמור. האם אנו ח”ו חסרי תקוה? מכיון שכך אנחנו “שאין לנו כח” למרירות אמתית, א”כ האם ח”ו וח”ו מושללת מאתנו דרך תשובה ר”ל? הלא עומק החרטה על העבר זהו תנאי לתשובה נכונה אפי’ בפועל, ועאכו”כ לתיקון העבר?  אלא ודאי פשיטא שלא. שהרי “לא ידח ממנו נידח” כתיב. אלא א”כ איך נשוב באמת?

על זה בא המענה בדברי הרבי, חס ושלום! חלילה להתייאש! גם לנו יש דרך תשובה. דרך התשובה שלנו תהיה מתוך שמחה. ולזה “יש לנו כח”. [וכפי שיובא להלן מדברי רבינו משמע שזהו חידוש ד”ח”י אלול” – חסידות].

ו.      אבל לאיזו שמחה כונת הרבי? הלא פשיטא שאין הכונה להיות  במצב רוח של שמחה “סתם כך”, עם השלמה (בשתיקה מהתמרמרות) על כל המצב שנתון בו ויודע נאמנה עד כמה צריך לחזור עליו בתשובה, בבחי’ רשעים מלאים חרטות ח”ו. אלא הכונה לשמחה על עצם התשובה וקרבת אלקים שעל ידה, כמבואר בתניא ובדברי הרבי המפורשים בכ”מ, כגון בשיחה המועתקת בסמוך, ובשיחה דח”י אלול תשט”ז שתובא להלן, ובמכתביו כדלקמן.

ואלו דברי רבינו בלקו”ש (חי”ד עמ’ 355, בתרגום חפשי ללה”ק ובקיצור לשון קצת):

שאלה: ע”י מה מגיעים לשמחה.

תשובה: שמחה הלא באה לאדם מתוך שהוא מרגיש שיש לו דבר מה, שנוסף לו דבר מה. וככל שהדבר שקבל חשוב יותר, הלא כן גדלה שמחתו.   

לאחר הנחה יסודית זו, הנה כאשר מתבוננים ש”נברא”, עם היותו מוגבל, נתנה לו מאת הקב”ה היכולת, שע”י קיום המצוות יהיה קשור עם הבורא, שהיא עליה שאין למעלה הימנה, שהרי כל התעלות שיכול לתאר לעצמו, סו”ס היא התעלות לדבר מוגבל. ומה ערך יש לה אל העילוי שבהתחברות עם הבורא שהוא בלתי בעל גבול. הנה מתוך שמבין ומשיג בדעתו שזהו הדבר הנעלה ביותר שאפשר שיקבל, הרי זה פועל בו שמחה גדולה ביותר.

עוד זאת, אפילו אם נכשל פעם, חטא ועבר על צווי ה’, הנה בהתבוננו שאפילו הכי, נתן לו הקב”ה דרך תשובה, שעל ידה יהי’ רצוי לפני ה’ כמו טרם שחטא, והאפשרות היא עד כדי כך שנעשו לו כזכיות, אזי יחד עם רגש המרירות שקיים בעת התשובה, הנה יחד עם זה פועמת בו שמחה גדולה על חזרתו בתשובה ונעשה רצוי לפני השי”ת.

מתוך כך נמצא, שבכל עת ובכל זמן יכול יהודי להיות בשמחה. כי ממנ נפשך, בשעה שהנהגתו תואמת למה שה’ דורש מעמו, הרי צריך להיות לו שמחה מקיום המצוות. אלא אפילו אם נכשל וקלקל, הנה כאשר שם אל לבו ופותח בחרטה, צריך להיות שמח מהיכולת שניתנה לו לחזור בתשובה ולתקן. ע”כ דברי רביה”ק.

דברים נפלאים ומתוקים. וברורים מאד. בהיותנו במצב ש”אין לנו כח” לתשובה  מתוך מרירות אמתית, חובתנו לשוב מתוך שמחת עצם היכולת לשוב. זו השמחה שעליה אומר הרבי שמתוכה צריכה להיות התשובה. ומשמע ברור מדברי הרבי שלזה “יש לנו כח”. ומי יתן אז מען זאל האלטן דערביי באמת. ויה”ר שיפתח השי”ת לבנו לשוב אליו באמת. כנראה שיש לכוין ולעורר רחמים לזה לזה באמרנו בא”י הנותן ליעף ‘כח’, ובא”י אוזר ישראל בגבורה. מלבד תפלת השיבנו, שסיומה “המחזיר” וכו’, דהיינו באופן דמלמעלה למטה, ע”י קירוב המאור אל הניצוץ.

ז.  לא זו בלבד. על היעדר השמחה (המבוארת לעיל) בתשובה יחד עם המרירות, אומר הרבי (שיח”ק ו’ תשרי תשכ”ח): “חוסר השמחה מוכיחה שלא התבונן [במבואר לעיל מיניה, שעם שאינו צדיק, יש לו ההזדמנות  לקיים צווי הבורא במצות התשובה, ולגרום עי”ז נח”ר לקב”ה, “נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני”, שאילו היה מתבונן בזה אפי’ שעה קלה, צריך שיהיה בשמחה עצומה]. חוסר ההתבוננות בזה היא קלות ראש. היתכן, יש עליו צווי של ממ”ה הקב”ה, ואינו מתבונן בגודל הענין. על אחת כמה וכמה שאם התבונן בזה ואעפ”כ אינו שמח, “עס האט אים ניט דערנומען”… (וכו’ עי”ש) …

המצוה היחידה שענינה למלא חסרונות ופגמים של שאר מצוות, היא מצות התשובה…  ממילא מובן ענין השמחה במצות התשובה…

אמת, מסטרא חדא יש לו מרירות על המעשים הלא טובים … (וכו’),  כי באמרו נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, יצרתה, נפחתה בי וכו’. מתבונן שאפילו בעשותו דבר בלתי רצוי, שאז עמדה הנשמה במצב בלתי רצוי, עכ”ז אפי’ באותה שעה “ואתה משמרה בקרבי” … (וכו’ עי”ש), זה מעורר אצלו מרירות עצומה שאין למעלה ממנה. אך יחד עם  זה יש לו שמחה עצומה ביותר… ..”.  ע”כ. (יעו”ש בהרחבה).

*  כיו”ב בשיחה דח”י אלול תשי”ב דלקמן (אות ט’), על מש”כ הרמב”ם שכל מצוה צריך שיעשה בשמחה על שעושה רצון ה’. דלפי”ז בפשטות, שהעדר השמחה בקיום המצוות הוא כעין מרידה בהקב”ה ר”ל. שמראה בעצמו שאינו שש ושמח על שזכה לקיים רצונו ית’. (יעו”ש בתורת מנחם).

*****

ח.     אבל מאידך גיסא בהבנת דעת הרבי, אכן בלא מרירות כלל וכלל? וכי אין לנו כח למרירות בכלל?  אפי’ כל’ אדמוה”ז בסידור “לטעום מרירות בנפשו מכל מעשיו דבוריו ומחשבתיו”, עכ”פ בזמנים המיועדים לכך כמבואר בתניא? והלא מתוך שלומד ויודע היטב איך באמת צריך להיות, ומתבונן במצבו, ומתוך שמכיר עצמו ומגרעותיו וכל מה שעשה, ולעתים גם עושה ר”ל, א”א שלא איכפת לו וחורה לו ומתמרמר בלבו על שעבר על רצונו ית’ ועל מצבו הרוחני בשקיעה בחומריות שגם ע”ז יש לשוב כפי שחסידות מלמדת, שעכ”פ מרירות חלקית היא. והלא דוקא היא שמביאה להתעוררות תשובה, וכי גם זה הרבי שולל?

ח”ו לומר כן בפירוש דברי רבינו. שהלא בלא שמץ של מרירות על העבר ועל מצבו ומעמדו, מה יביאנו לתשובה בפועל? ובפרט לתשובה אמתית? וכלשון רבינו בכ”מ שזה יסוד התשובה. ולדוגמא (בלקו”ש ח”י עמ’ 86): “כללות ענין התשובה באה ע”י המרירות ולב נשבר, ע”י שמרגיש איך ש”רע ומר עזבך את ה'”, נשבר לבו בקרבו ומתמרמר ומתחרט על מעשיו הקודמים ומתעורר בתשובה שלימה על העבר וקבלה טובה על להבא”. וכי מהיכן תבוא השמחה – כמבואר בהרבה מקומות ובדברי רבינו – שהיא על התקרבותו אל ה’ בתשובה. הלא התשובה וממילא השמחה שבה, אינה באה אלא מתוך חשבון הנפש ומרירות כל שהיא על העבר. וכדלקמן.

הרבי אומר בפירוש בשיחת חג השבועות תשמ”ה (ראה בתורת מנחם): “אמנם כהקדמה לכל עניני העבודה, ראשית העבודה ועיקרה ושרשה צריך להיות ענין הביטול וקבלת עול, וזהו”ע דמררי מלשון מרירות (!) שכן העבודה דקבלת עול כשלעצמה … קשורה עם הרגש של מרירות. ובודאי שעדיין אינו שייך לעבודה באופן דנשא את ראש”.

* בלקו”ש (חט”ו עמ’  549, מתורגם): “חרטה על העבר היא תנועה של מרירות ו”לב נשבר ונדכה”. קבלה טובה על העתיד, היא תנועה של שמחה. הוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים, שיעבוד את ה’ כמצווה “ואהבת את ה”א בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך”. מובן איפוא שזה הוא באופן של שמחה, ואדרבה, שמחה גדולה ביותר”.

*  בשיח”ק פ’ קדושים תשי”ד: “דובר לעיל בענין התעוררות רחמים רבים. שבעת שמתבונן במצבו ונעשה במרירות מזה, זה פועל את הצמאון בנפש”.

* במכתב (מח’ תמוז תשי”ח), למי “שמפרט ענינים שגרמו לנמיכת רוח”, משיב הרבי: א, דחיית ענין העצבות.  אך איזו שמחה צריכה שתהיה – שמחה של מצוה מתוך התבוננות. ב. שאין זו סתירה כלל לענין המרירות לעתים כמבואר בתניא. וז”ל אדמו”ר: “.. הרי כבר מלתו אמורה בתניא בביאור מאמר בכי’ תקיעא מסטרא דא וחדוה תקיעא מסטרא דא, ומבאר שם איך שאין סתירה מזה לזה. והעיקר שידיעת הנ”ל אין זה אלא אמצעי בכדי לבוא אל המטרה לימוד התורה וקיום המצות. והדרך לוה היא שיהיו חקוקים במוח זכרונו דברי רבנו הזקן בתניא ריש פרק מ”א והנה ה’ נצב עליו וכו’. ומה טוב שילמוד בעל פה מהתחלת פרק זה עד לתיבת המלך בעמוד ב’, וזה צריך להביא שמחה בלב כל האדם. וכמבואר המשל בתניא ממלך גדול המתאכסן ודר אתו עמו בביתו … “. יעו”ש.

*  בשיח”ק דשמחת בית השואבה תשכ”א (בתרגום): “כך הוא בעבודה הרוחנית של האדם, בשעה שמרגיש המרירות ד”לא טוב עזבך את ה”א”, זה מעורר מעומק יותר בנפשו, מאשר התבוננותו בטוב דתומ”צ.  ה”רע ומר עזבך את ה”א” המדובר, הרי “לא ברשיעי עסקינן”, דהיינו כדי לברוח דוקא מדבר שהוא היפך התורה. אלא בדבר הבריחה מה”בירא עמיקתא” שהנשמה מצויה בו, בהיותר מקושרת בגוף. זה גופא דיו כדי שתהיה מרוצה יותר גדולה וחזקה.    

* באג”ק כ”ק אדמו”ר זי”ע (חי”א – ג’תנה), במענה למי שכותב אודות העדר השמחה, כותב הרבי: “הנה מבואר בזה ארוכות וקצרות בספר התניא קדישא מרבנו הזקן ובפרט בפרק ג”ל. ויש להוסיף בשמחה זו, ע”י ההתבוננות המוזכרת בספר התניא קדישא ריש פרק מ”א איך שממה”מ הקב”ה מניח העליונים והתחתונים ונצב עליו על כאו”א מישראלי ומלא כל הארץ כבודו כו’ וכו’ , וידוע שעוז וחדוה במקומו יעויין חגיגה ה’ ע”ב ובס’ עבודת הקדש להרה”ג הר”מ אבן גבאי חלק התכלית פרק נ”ז, י מתגברת ע”י התבוננות זו השמחה באדם וככל שתתרבה שמחה של מצוה זו, (מצוה לשון צוותא וחיבור לבורא עולם) הרי ע”פ הכלל דשמחה פורץ גדר מתמעטים הענינים המנגדיים ומגבילים את האדם הן בגשמיות והן ברוחניות וכו’ …”.   וממשיך הרבי (שם): “מובן שבכל הנ”ל אין סתירה לעבודת השי”ת כשדורשת לפעמים ענין של מרירות וע”פ המבואר בתניא קדישא סוף פרק ד”ל ובאגרת התשובה שם פרק י”א”.

* ובאגרת משנת תשי”ט (ו’תתס): “… והנה כבר מלתו אמורה ומבוארת בספר תניא קדישא ובכ”מ בתורת החסידות אשר מרה שחורה אפילו גם עצבות הרי זה מפיתויי יצר הרע …   ואף שברור שצריכים להיות במרירות מענין בלתי רצוי. (עיין במפתח ענינים,  מקומות המצוינים בתניא החילוק שבין מרירות לעצבות … ).   … שמובן וגם פשוט שעליו להתחרט בחרטה על העבר ולהחליט בתוקף הדרוש בקבלה טובה על להבא …”.

* ובאג”ק (ח’יח, תשי”ד): “…כמבואר בתניא ריש פרק כ”ו בפעולת העצבות משא”כ מרירות וכמ”ש שם פרק ל”א”.

*  ובשיח”ק דאחש”פ תשי”ד (אות כג): במצה שני ענינים הפכיים. א, מצה היא לחמא עניא. ב, שעונים עליו דברים הרבה שזהו אדרבה ענין דעשירות.  והענין בעבודה הוא, שצריכים להיות ב’ הענינים. צריך להיות  הענין דלחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, צריך שידע נאמנה מעמדו ומצבו, שעל חטא ופגם צריך שיהיה במרירות גדולה, אבל לאידך גיסא, אין להיות של נפילת רוח ומתוך כך להיות שרוי ביאוש המשתק מלפעול. עליו להתחזק בעבודתו וכו’. וכנ”ל שגם בהיותו למטה מטה עד אים תכלית, יש בידו האפשרות להיות מחובר אל  הלמעלה מעלה עד אין קץ.

* בסדר תשובה שנתן כ”ק אדמור למי שנתן, כלל גם לימוד ספר דרך החיים, כמו שאמר רבינו בעצמו (בהתועדות ליל א’ דחה”פ תשי”ד, שיח”ק שם אות ה’): “… את סדר תקון תשובה שנתנו להם (למי שניתן), הם צריכים להתחיל מעכשיו… הגם שעכשיו חודש ניסן. … אלא שביחס ללימוד ב”דרך חיים”, שזה אחד הענינים שנצטוו, מכיון שדרך חיים מביא לקו של מרירות, לא הי’ לי “ברייטקייט” לצוותם לעשות זאת בפסח. אבל אם היו עושים זאת מעצמם, היה זה מן היושר. וזה היה ממהר את התקשרותם אל הקב”ה ויציאתם מההגבלות”.

ח.  הדברים מתבארים להדיא בשיחת ק’ אדמו”ר פ’ כי תבוא ח”י אלול תשט”ז (לקו”ש ח”ב עמ’ 388 ואילך, בקיצור לשון בתרגום ללה”ק, יעו”ש):

הרבי התייחס למימרא של אדמו”ר הקודם בשם זקני החסידים, שח”י אלול מכניס חיות בענינים ובעבודה של אלול. וביאר, דהנה לכאורה אינו מובן. העבודה של אלול היא תשובה, שהיא חרטה על העבר וקבלה טובה על להבא. אשר זה הלא בא מתוך מרירות. ואיך אפשר שיחד עם זה תהיה שמחה, בהיותה הפכה של מרירות. אמנם כפסק הרמב”ם שבכל קיום מצוה צריך להיות בשמחה על שמקיים מצות הבורא, וכפירושו בפסוק “תחת אשר לא עבדת את ה”א בשמחה, מובן שגם תשובה שהיא מצוה, צריכה להיעשות בשמחה. אבל שמחה זו אינה השמחה של המצוה עצמה. אלא היא דבר נוסף, שבקיימו מצוה, שמח על שמקיים רצון העליון. אבל הפעולה של ח”י אלול, דהיינו של חסידות,  שבתשובה עצמה – שבכללות ענינה מרירות, תהיה שמחה. “ח”י אלול” – היינו חיות בעצם ענינו דאלול גופא. והשמחה אינה עומדת בסתירה למרירות של התשובה. וכדברי אדמוה”ז בתניא (פ’ לא-לד ואגרת התשובה פרק יא), שבענין התשובה צ”ל בכי’ תקיעא בלבאי מסטרא דא, וחדוה מסטרא דא. בו בזמן ובאותו ענין יכולות שיהיהו ב’ תנועות הפכיות. כדמסיק שם, שבו בזמן שירגיז וכו’ ומרירות שהוא מצד הנה”ב, בו בזמן יהיה בשמחה מצד הרגש הנשמה האלקית ובטחון גמור אשר לא ידח ממנו כו’. ולעולם וגו’ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר, שלכן כל ישראל יש להם חלק לעוה”ב. מובן איפוא, שהשמחה היא מצד התשובה גופא. בתוך התנועה דתשובה גופה, בהיותו עומד במרירות ובמצב ד”ירגיז על יצה”ר”, בתוך תנועה זו עצמה הנה מצד הנה”א הוא הוא שמח על שובו אל ה’. עכ”ד.

* ובלקו”ש (טו פ’ מקץ עמ’ 357, (משיחת מקץ תשל”ה), בתרגום חפשי ובקיצור לשון): בביאור הפסוק וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו: מבואר אין חסידות שישראל קרויים ע”ש יוסף, “נוהג כצאן יוסף”. ישראל צריכים לעורר רחמים על בחי’ בנימין –בן אוני. להתבונן בגודל הרידה של הנשמה למטה מטה, ולעורר רחמים על הניצוץ אלקי שבנפשו. … בשעת ההתבוננות באופן  (כמבואר שם) … אזי מגיע ל”נכמרו – נתחממו” (רחמיו). יחם לבו בחמימות דרשפי אש באמתת המרירות על מצבו ומעמדו.  …”. ובהמשך שם: “הענין בעבודה – זיתים הם מרים. והיינו מרירות נפשו הבאה מתוך התבוננותו במצבו ומעמדו כנ”ל. וכאשר זה באופן ד”כומר של זיתים”, ז”א שהמרירות היא עם חמימות, שמרגיש היטב כמה רע ומר לו, ומעורר רחמים על נפשו (שזהו גם הענין דכתישת הזית), אזי נתגלה גם מלמעלה בחי’ שמן הטוב (חכמה עילאה) – רחמים עליונים. וזה פועל גילוי אלרות בנפשו. ז”א, שנפעל אצלו גילוי אהבה רבה במדות שבלב, שזה מרומז ב”מכמר בשרא”.

*  אפילו על השמחה של פורים – בלי גבול, עד דלא ידע, מסביר הרבי (לקו”ש מועדים עמ’ קסד): “… שיתרון האור בא מתוך החושך דוקא. ובמילא מובן שהענין המעורר ומגלה (רופט ארויס באדר את הבלי גבול דשמחה עד דלא ידע, הרי זה בא מהחושך דוקא, שהו”ע העבודה דאתכפיא סטרא אתרא ע”י מרירות, ואזי השמחה היא גדולה ביותר בלי גבול”.

ט. בתרת מנחם (חי”א שבת מברכים אייר, עמ’ 244) בענין הצמאון כו’. ואמר כ”ק אדמו”ר, ישנו ניגון מאדמו”ר הזקן על הפסוק צמאה לך נפשי, וצוה שינגנו את ניגון זה. המסובים לא ידעו את הניגון וניגנו כ”ק אדמו”ר שליט”א בעצמו כמה פעמים. ואמר הרבי: ” אמנם גם כאשר נמצאים במצב שאין אפילו ענין של צמאון, אזי העצה לזה היא להתבונן בענין זה גופא עד כמה גדול ריחוקו מהקב”ה עד שאפילו צמאון אין לו. ועי”ז לבוא לידי מרירות והתעוררות רחמים רבים על נפשו על גודל ריחוקו מהקב”ה. וזהו תוכן הבקשה בתפלה, “ברחמיך הרבים רחם עלינו כו’ ותן בלבנו בינה להבין כו”‘. שהרחמנות היא גדולה עד כדי כך, שהאדם עצמו אינו יודע עד כמה גדלה הרחמנות עליו, כיון שמצד גורל הירידה אינו מרגיש את גודל הרחמנוח עליו. … וזהו מה שממשיכים ומבקשים ותן בלבנו בינה להבין כו”,’ שנבין את גודל הרחמנות עלינו”. וע”י המרירות והתעוררות רחמים הנ”ל באים לידי כך שמרגישים את גודל הרחמנות ומתעוררים בצמאון לאלקות. וזהו תוכנו הפנימי של הניגון שחסידים ניגנו זה כמה דורות “עסן עסט זיך … דאווענען דאוונט זיך ניט”. – מרירות והתעוררות רחמים על כך שכאשר מדובר באכילה, אין צורך בהתבוננות והשתדלות בזה. והענין נעשה בדרך ממילא. משא”כ כשבאים להתפלל שהו”ע הצמאון לאלות יש צורך בהכנות והתבוננות כו'”.  [כ”ק אדמו”ר שליט”א צוה לנגן עסן עסט זיך, ואח”כ אמר]:

“אמרו חז”ל, תלמיד שגלה מגלין רבו עמו. כך שגם כאשר נמצאים במדריגה תחתונה כו, נעשים כל הענינים ע”י ההתקשרות עם רבותינו נשיאינו. ומכיון שההתקשרות היא ע”י לימוד תורתם, אומר עתה מאמר בהמשך למאמר דאחרון של פסח שהוא מאמר אדמו”ר הזקן והבאים אחריו”!

י.   באופן מופלא מסביר הרבי ענין המרירות והשמחה יחדו, שזהו באמת חידוש דח”י אלול – חסידות. (בשיחת ח”י אלול תשי”ב, תורת מנחם תשי”ב-ג עמ’ 158 עי”ש. המובא כאן תמצית הדברים).

גם כאן (כמו בשיחה דח”י אלול תשט”ז דלעיל), מתייחס הרבי למה שאמר כ”ק אדמו”ר הריי”צ בשם זקני החסידים, כי פירושו של ח”י אלול הוא שהוא נותן חיות באלול. תוכנו של חודש אלול הוא הצורך לתקן את השנה החולפת וע”י כך לזכות בשנה טובה ומתוקה לשנה הבאה. וענינו של ח”י אלול הוא להכניס חיות – רוח חיים בעבודה זו.

הרבי עומד על הקושי בזה. דהנה מתוך חשבון הנפש שהוא מעניניו של חדש אלול כו’,  הלא נעשה אצלו תנועה של מרירות – היפך השמחה. דכאשר עושה חשבון צדק ממחשבותיו דבוריו ומעשיו  שהיו שלא כדבעי, שבעטיים הוא מרוחק מהקב”ה כו’,  הרי הוא במרירות גדולה עצומה. וא”כ איך יתפרש שח”י אלול מכניס חיות בכל הענינים שבחדש אלול. והלא ‘חיות’ קשורה בשמחה כידוע. (וכו’ … יעו”ש)

ומבאר רבינו: דהנה לכאו’ גם בלא החידוש דח”י אלול צריכה להיות שמחה בתשובה. שהרי כפסק הרמב”ם צריך לעשות כל מצוה בשמחה על שמקיים רצון הבורא. והרמב”ם מסביר שזה משמעות הפסוק תחת אשר לא עבדת את ה”א בשמחה וגו’. ומכיון שהתשובה היא מצוה, צריכה גם היא להיעשות בשמחה. אבל לא זה החידוש דח”י אלול. השמחה בקיום מצות התשובה לפי דברי הרמב”ם, היא לא בגוף מצות התשובה, אלא כדבר נוסף.  שמחתו היא על שקיים מצות הבורא בעשית המצוה. 

ברם ח”י אלול – תורת החסידות, חידש חיות של שמחה בעצם התשובה עצמה.  הגם שבאופן כללי היא מרירות. וכמ”ש אדמוה”ז בתניא בענין התשובה, בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוא תקיעא בלבאי מסטרא דא. שני כיוונים הפכיים בזמן אחד ובענין אחד. ויותר מזה, בלב אחד. והשמחה אינה סותרת למרירות.

המרירות היא מצד הנפש הבהמית, לעולם ירגיז וכו’. ובה בשעה על האדם להיות בשמחה מבחינת הרגש הנפש האלקית, והבטחון הגמור שלא ידח ממנו נדח וכו’.

יתר על כן, מעצם יציאתו מן המיצר וההסתר והתקרבותו לאלקות הוא שמח,  והריחוק שמצד נפש הבהמית אינו מבלבל להשמחה שמצד נפש האלקית כמבואר בתניא (פל”א) “שתיקר נפשו בעיניו לשמוח בשמחתה יותר מהגוף הנבזה, שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעצבון הגוף” וכו’ יעו”ש.

*  אמנם בלקו”ש (ח”כ, פ’ תולדות) עה”פ ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק, מרחיב הרבי בענין צר קלסטר פניו של יצחק דומה לאברהם וכו’, שהוא ענין של התכללות חסד וגבורה והקושי שבזה. ושם באות ד’ שהתכללות חסד וגבורה היא מלמעלה מסדר השתל’, מכיון שהם שני הפכים וכו’ (עי”ש בהרחבה), והוראה מזה לענין “בכי’ תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה מסטרא דא, שהוא ג”כ ענין זה. דבכיה- גבורה, וחדוה – חסד. ואומר הרבי (מתורגם):   “אלא שבענין בכי’ תקיעא וכו’, יש שתי מדריגות. האחת, שהמרירות תהי’ בליל ו’ (דאנערשיק ביי נאכט), והשמחה – בשבת, והמדרי’ השנית, הקשה ביותר, שהמרירות והשמחה יהיו ביחד. ומכיון שכל יהודי הוא יורש של האבות, אשר יורש נוטל הכל, במילא יכול כל יהודי (עכ”פ לפעמים) לקבוע סדר עבודתו (במקור – זיין סדר), גם בזה האופן”. ע”כ.

[אגב, יעו”ש שהרבי מסביר שזהו גם הענין של היחוד דגליא שבתורה – שמצד סדר השתל’ היא בגלוי – חסד, והסתים בתורה – שמצד סדר השתל’ הור בבחי’ נסתר – גבורה. והחידוש שבזה ב”יפוצו מעיוניך חוצה”. יעו”ש].

לאמור, למרות האמור במקומות שצוטטו לעיל, ששם משמע שהענין דמרירות ושמחה על התשובה, זהו סדר תמידי לכאו”א, כאן מדגיש הרבי הקושי בסדר עבודה זו, ואשר “עכ”פ לפעמים” יכול לקבוע לעצמו סדר עבודה זו.

כן אמר כ”ק אדמו”ר גם בי’ טבת תשמ”ד, בדברו אודו התענית ו”דברי כבושין” “הקשור עם דברי מוסר על דברים בלתי רצויים שאינם עניני שמחה”, שהם מהוים הכנה לשלימות השמחה דתשובה עילאה דיום השבת וכו’: “אלא שמפני שאין הכל יכולין להפוך לבם כרגע מן הקצה מהתנועה דתשובה תתאה מתוך מרירות כו’ לתנועה של תשובה עילאה מתוך שמחה, ובודאי קשה שיהיה ב’ תנועות אלו בעת ובעונה אחת חדוא תקיעא בלבאי מסטרא דא וכו’ לכן מקדימים את הענין דתשובה תתאה לפני יום השבת …” והדברים צריכים תלמוד.

****

אמנם אין זה חידוש עד כמה הדגישה החסידות והרבי את ענין השמחה ועבודה בשמחה. ופשיטא שהיא גם נתינת כח לזה.

וכה אמר רבנו בשבת מרכים כסלו תשמ”ו: “אמנם לאחרי שנתגלתה תורת החסידות, אזי התחילה הדגשה מיוחדת בנוגע לעבודה מתוך שמחה וטוב לבב דוקא. ופשיטא שאין הכוונה שטועים בחשבון צדק או שמתעלמים ממנו כו’. כי אם שעשיית החשבון צדק אינה בסתירה לעבודה בשמחה. כפי שמבאר אדמו”ר הזקן בתניא מ”ש בזהר חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא וכו'”.

“ובפרטיות יותר, הענין דעבודת ה’ מתוך שמחה הוא אמנם פסוק מפורש בתורה. עבדת את ה’ אלקיך בשמחה ובטוב לבב. אבל אעפ”כ בנוגע לפועל ממש, הרי בדורות הקודמים היתה עיקר העבודה גם אצל אלו שהיו עובדי ה’ בגופם ועובדי ה’ בנשמתם, בקו של יראה ומרירות כו'” …

“לאחר כן כאשר בא הבעש”ט וגילה את תורת החסידות, הדגיש עוד יותר את ענין השמחה בעבודת ה’, תוך כדי שלילת הענין דתעניות וסיגופים, כמבואר גם בתורתו הידועה על הפסוק כי תראה חמור שונאך גו’ עזוב תעזוב עמו. שאין לשבור את חומר הגוף – חמור שונאך – ע”י תעניות וסיגופים כי אם עזוב תעזוב עמו לברר ולזכך את הגוף, וביחד עמו לעבוד את ה’. ולאחרי כן הודגש הדבר עוד יותר באופן של יתפרנסון, הבנה והשגה, ע”י אדמו”ר הזקן”. …              “… בנוגע לשלילת ענין העצבות עד כדי כך, שאפילו באותם זמנים מיוחדים שבהם צריך להיות ענין של מרירות כו’, הרי זה באופן דבכל עצב יהי’ מותר. היינו כדי שיבוא מזה יתרון השמחה הבאה אחר העצב. וכל זה בזמנים מיוחדים אבל כללות העבודה צריכה להיות מתוך שמחה וטוב לבב”. …  “וכאמור, אין זה בסתירה לכך שידע איניש בנפשי’ מעמדו ומצבו, מכיון שחדוה תקיעא בליבאי מסטרא דא וכו”. ע”כ דברי רבינו.

*****

אמור מעתה, שלילה טוטלית של המרירות גם בדורנו, בלתי אפשרית ואסורה. לא זה מה שאמר רבינו. (פירוש כזה בדבריו, ש”אין לנו כח לענין המרירות” – כפשוטו, שאין מקום למרירות כלל, הוא בגדר הדומה להפירוש דצמצום כפשוטו, שחסידות כ”כ שוללת).

הרבי מעולם לא שלל את ה”בכי’ תקיעא בלבאי מסטרא דא”. אלא מכיון שתשובה אמתית ובדרגא המבוארת בחסידות בכל מקום, הלא היא הכרחית ממש. ומכיון שמרירות אמתית בעומק הדברים כמבואר בדא”ח, וכהל’ ש”מרירות נוגעת עד העצם”, ובדורנו “אין לנו כח” לזה, אומר הרבי שמ”מ פתוחה לפנינו דרך תשובה אמתית מתוך שמחת הנפש בתשובה, כפי שמבאר בשיחותיו הק’. והרבי קובע שלזה יש לנו כח. וממילא יש כאן הענין נתינת כח לזה.

לאמור, כל זמן שמדובר בתשובה תתאה, המרירות כפי שכ”א מסוגל לה ודאי הכרחית. אך מכיון שאין בכחה להביא לעומק התשובה כנדרש, הנה אחר המרירות בעתים מזומנות שאליה הגיע, כדברי כ”ק אדמו”ר (תורת מנחם חי”ג עמ’ 48) “… שכאשר יקרא קריאת שמע שעל המטה ויתבונן בכל מחשבותיו דבוריו ומעשיו שבמשך היום, ויהי’ ממארי דחושבנא ויבוא לידי מרירות ולב נשבר כמש”כ זבחי אלקים רוח נשברה …”.  ומתוך מרירות זו שלפי כחו מ”מ נתעורר לשוב, כאמור בשיחה דכ’ מנ”א תשמ”ב (תורת מנחם תשמ”ב עמ’ 2012) “..וכפי שרואים במוחש שכאשר האדם מתמרמר במרירות אמיתית, הנה בידעו שהמעשה הוא העיקר, הרי מרירות זו מעוררת אצלו מרץ ורצון ותשוקה להוסיף במעשה בפיעל בכל ענינים טובים באופן נעלה יותר מאופן עבודתו לולי מרירות זו ומתוך שמחה וטוב לבב כיתרון האור מן החושך כו'”.

הנה מכיון שאין לנו כח לתשובה שלמה מתוך מרירות אמתית בעומק הראוי,  כדי שהתשובה לא תהי’ “חיגרת או סומא”, וממילא הכלה שהיא הנשמה תשאר ר”ל “חיגרת או סומא” ח”ו, (כמבואר בחסידות של’ הגמ’ הזה קאי על הנשמה), אלא “כלה נאה וחסודה”, העצה שנותן הרבי היא, תשובה מתוך חיות (-ח”י אלול), ושמחת הנפש בהתקרבותה לאלקות, אשר לזה ניתן להגיע ע”י לימוד דא”ח ועבודה עפ”י חסידות וכו’ וכו’, וע”י התקשרות לאילנא דחיי, כל’ כ”ק אדמו”ר דלעיל, “שגם כאשר נמצאים במדריגה תחתונה כו, נעשים כל הענינים ע”י ההתקשרות עם רבותינו נשיאינו וכו'”. וכאמור שם שההתקשרות היא ע”י לימוד תורתם.

******

אלא שבאמת נוסף על כל זה, יש בנקודת הענין של דברי הרבי, הפניה לתשובה עילאה. שהרי אלו דברי כ”ק אדמו”ר במאמר מרגלא בפומי’ דרבא הנ”ל משנת תשמ”ו:

” … הנה עוד זאת, הרי מבואר באגה”ת שם, שהתשובה מתוך מרירות היא תשובה התאה. והתשובה מתוך שמחה היא תשובה עילאה. והרי בדורנו זה בעקבתא דמשיחא, אחרי כל הצרות והיסורים וכו’, אשר יסורים ממרקין ומבררים, ויסורים מזככים ומרוממים. הרי כל ישראל הם במצב הכי עליון והכי נעלה, ושייכים לתשובה עילאה דייקא, שהיא מתוך שמחה.

ויש להוסיף בזה ע”פ המבואר באגה”ת שם, שענין תשובה תתאה מתוך מרירות, הוא פעם אחת בשבוע, לפני יום השבת, והיינו בליל ששי. והרי אנו עומדים כעת באלף הששי קרוב לסופו, היינו קרוב לסוף היום הששי, לא רק ביום הששי. לא ליל ששי, אלא ביום זה עצמו קרוב לסיומו. קרוב ליום השבת. א”כ פשיטא שהעבודה בזמן זה היא מתוך שמחה דתשובה עילאה. וכמבואר באגה”ת שם, שתשו”ע היא ענין אתדבקות רוחא ברוחא בבחי’ נשיקין,] שהו”ע עבודת התפלה. ובעיקר לימוד התורה, פקודי ה’ ישרים משמחי לב. שהתורה מביאה שמחה כפסק ההלכה ,ובפרט ע”פ מ”ש תחת אשר לא עבדת את ה’ אלקיך בשמחה ובטוב לבב. …”.  

וכמו שכבר ספרתי שבעיני ראיתי, שאברך אחד בעת חלוקת הדולרים בקש על התעוררות תשובה, ותשובת הרבי היתה, “תשובה עילאה מתוך שמחה”… 

******

מסקנת הדברים לאחר כל זה. כל מי שעזרו השי”ת ומרגיש בנפשו השייכות לתשובה עילאה מתוך שמחה לבד, או כל מי שעוסק בעבודה בכוון זה, י”ל שפטור ממרירות. אבל מי הוא אשר יכול לומר כן על עצמו….

 כל מי שמרגיש בנפשו ללא רמיה ש”עדיין לא הטהרנו”, ורואה צורך (“נעבעך”) בתשובה תתאה, איך ישלול מעצמו או מחביריו ענין המרירות.

שהרי בעצם  מתעוררת לכאו’ קושי’. אם דברי כ”ק אדמו”ר בענין תשובה עילאה, מופנים לכאו”א בפרטיות, מה פשר כל השיחות (שהמובא לעיל רק חלק מהם) אודות המרירות הנחוצה בזמנים הידועים עכ”פ.

ולפיכך, מי שיודע בנפשו שכדי להגיע לדרגא של תשובה עילאה, עדיין זקוק להקדמה דתשו”ת, חלים עליו כל דברי הרבי המצוטטים לעיל.

ויה”ר שיתן השי”ת בלבנו התעוררות תשובה אמתית, על כל אופניה. 

Bookmark